חוק יסוד: השפיטה הוא חוק יסוד העוסק במערכת בתי המשפט בישראל.

נחקק על ידי הכנסת העשירית בשלהי ימיה, כ"ה באדר א' ה'תשמ"ד, 28 בפברואר 1984.

הצעת חוק יסוד: בתי המשפט הוגשה על ידי הממשלה לכנסת ביוני 1978.

חוק יסוד: השפיטה אושר בכנסת לאחר קרוב לשש שנים, ב-28 בפברואר 1984.

בדברי ההסבר להצעת חוק היסוד מוצגת מטרתו:

חוק היסוד המוצע נועד להגדיר את העקרונות החוקתיים שעל פיהם תפעל הרשות השופטת בישראל, והוא צעד נוסף בדרך לכינוס חוקי היסוד לחוקה שלמה אחת.

בהמשך דברי ההסבר מוצגת הזיקה בין חוק היסוד לחוקים העוסקים בנושא זה:

בחוק המוצע רוכזו ההוראות העקרוניות בחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, ובחוק השופטים, תשי"ג-1953. החוק עוסק במוסדות השפיטה, סמכויותיהם, דרכי עבודתם וסדרי המינהל בהם, ובשופטים, ייחוד כהונתם, אי-תלותם, דרכי מינוים, משך כהונתם ותנאי עבודתם. החוק דן בעקרונות שיש להבטיחם בחוק יסוד, והוא מציב מסגרות בלבד, המתמלאות תוכן ופרטים בשני החוקים האמורים שימשיכו להסדיר את פרטי העניינים השונים.

עם אישורו של חוק יסוד: השפיטה בוטלו מחוק בתי המשפט ומחוק השופטים הסעיפים שהועברו לחוק היסוד.

במהלך השנים הוכנסו בחוק היסוד שני תיקונים קטנים:

בשנת 1992 תוקן סעיף 14, ונקבע בו שנשיא בית המשפט העליון רשאי להשעות שופט שנפתחה נגדו חקירה פלילית (בנוסף לסמכות שנכללה בנוסח המקורי של החוק, להשעות שופט שהוגשו נגדו קובלנה או כתב אישום).
בשנת 2002 תוקן סעיף 7(4), ונוסף בו נציב תלונות הציבור על שופטים לרשימת הרשאים להציע סיום כהונתו של שופט.
תיקון זה נעשה עם הקמתו של מוסד נציב תלונות הציבור על שופטים.
נושאי החוק
הבטחת אי תלותם של השופטים: "בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין". דברי ההסבר להצעת החוק מציינים: "ההוראה המוצעת היא לב לבו של עקרון העצמאות ואי התלות של השופטים".[2] מקורו של עיקרון זה בחוק השופטים.
פומביות הדיון בבתי המשפט: "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". מקורו של עיקרון זה בחוק בתי המשפט. עיקרון זה בא לידי ביטוי בפסקי דין רבים, שבהם התבקש בית המשפט לצמצם את פומביות הדיון. פירוט התנאים לחריגה מעיקרון זה מופיע בסעיף 68 לחוק בתי המשפט.
מינוי של אדם לשופט ייעשה על-פי בחירתה של הוועדה לבחירת שופטים. מקורו של סעיף זה בחוק השופטים.
כללים הנוגעים לפעילותם של שופטים.
בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ידון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר.
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק מוסמך
- לתת צווים על שחרור אנשים שנעצרו או נאסרו שלא כדין.
- לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין – להימנע מלפעול;
- לתת צווים לבתי משפט, לבתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין־שיפוטיות על פי דין – למעט בתי משפט שחוק זה דן בהם ולמעט בתי דין דתיים – לדון בעניין פלוני או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בעניין פלוני, ולבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה שלא כדין.
- לתת צווים לבתי דין דתיים בהתאם לתנאים מסוימים
קביעת סמכויות היסוד של בית המשפט העליון, כערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות של בתי המשפט המחוזיים ובשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק.
עקרון התקדים המחייב, שלו שני מרכיבים:
- "הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו".
- "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון".
הגנה על חוק יסוד זה מפני שינויו באמצעות תקנות שעת חירום: "אין בכוחן של תקנות שעת חירום לשנות חוק זה, להפקיע זמנית את תקפו או לקבוע בו תנאים".

תוכן זה נלקח מאתר 'ויקיפדיה'.

תוכן זה נלקח מ: https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93:_%D7%94%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%98%D7%94

...

בֵּית הַמַּרְאוֹת

התכנים של בית המראות

1

כותרת

...

1