מִבֵּית אִמִּי/ לאה גולדברג

מִבֵּית אִמִּי/ לאה גולדברג

מֵתָה אִמָּהּ שֶׁל אִמִּי
בַּאָבִיב יָמֶיהָ. וּבִתָהּ
לֹא זָכְרָה אֶת פָּנֶיהָ. דְּיוֹקָנָהּ הֶחָרוּט
עַל לִבּוֹ שֶׁל סָבִי
נִמְחָה מֵעוֹלָם הַדְמֻיּוֹת
אַחֲרֵי מוֹתוֹ.

רַק הָרְאִי שֶׁלָהּ נִשְׁתַּיֵּר בַּבַּיִת,
הֶעֱמִיק מֵרֹב שָׁנִים בְּמִשְׁבֶּצֶת הַכֶּסֶף.
וַאֲנִי, נֶכְדָּתָה הַחִוֶּרֶת, שֶׁאֵינֶנִּי דוֹמָה לָהּ,
מַבִּיטָה הַיּוֹם אֶל תוֹכוֹ כְּאֶל תּוֹךְ
אֲגַם הַטּוֹמֵן אוֹצְרוֹתָיו
מִתַּחַת לַמַּיִם.

עָמֹק מְאֹד, מֵאֲחוֹרֵי פָּנַי,
אֲנִי רוֹאָה אִשָׁה צְעִירָה
וְרֻדַּת לְחָיַיִם מְחַיֶכֶת.
וּפֵאָה נָכְרִית לְרֹאשָׁהּ.
הִיא עוֹנֶדֶת
עָגִיל מָאֳרָך אֶל תְּנוּךְ אָזְנָהּ, מַשְׁחִילַתְהוּ
בְּנֶקֶב זָעִיר בַּבָּשָׂר הֶעָנֹג
שֶׁל הָאֹזֶן.

עָמֹק מְאֹד, מֵאֲחוֹרֵי פָּנַי, קוֹרֶנֶת
זְהוּבִית בְּהִירָה שֶׁל עֵינֵיהָ.
וְהָרְאִי מַמְשִׁיךְ אֶת מָסֹרֶת
הַמִּשְׁפָּחָה:
שֶׁהִיא הָיְתָה יָפָה מְאֹד.

מתוך: שירים, כרך שני, ספרית פועלים, תשל"ג 1973, עמ' 256.

© 2020 כל הזכויות שמורות לבית המראות.

נתקלתם/ן בתוכן פוגעני?

דווחו לנו

נתקלתם/ן בתקלה?

דווחו לנו